אורח חיים 193

אִם מִצְטָרְפִין לְזִמּוּן אִם לָאו, וּבוֹ ב' סְעִיפִים: שְׁנַיִם שֶׁאָכְלוּ כְּאַחַת, אִם נִקְבְּעוּ בִּקְבִיעוּת הַמּוֹעֶלֶת לְצָרֵף לְזִמּוּן בִּשְׁלֹשָׁה, אַף עַל פִּי שֶׁשְּׁנַיִם אֵין רְאוּיִם לְזִמּוּן, וְלָכֵן צָרִיךְ כָּל אֶחָד לְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ לְכַתְּחִלָּה, מִכָּל מָקוֹם, אִם אֶחָד יוֹדֵעַ לְבָרֵךְ וְהַשֵּׁנִי אֵינוֹ יוֹדֵעַ — מְבָרֵךְ הַיּוֹדֵעַ וּמוֹצִיא מִי שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ. וְצָרִיךְ לְכַוֵּן מִלָּה בְּמִלָּה לְכָל מַה שֶּׁיֹּאמַר הַמְבָרֵךְ, וְהַמְבָרֵךְ צָרִיךְ לְכַוֵּן לְהוֹצִיאוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ. וְאִם צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה הָעַם הָאָרֶץ מֵבִין בִּלְשׁוֹן הַקֹּדֶשׁ, נִתְבָּאֵר בְּסִימָן קפ"ה:

אֵיזוֹ הִיא קְבִיעוּת הַמִּצְטָרֶפֶת לְזִמּוּן? כְּשֶׁהֵסֵבוּ עַל הַמִּטּוֹת, אוֹ שֶׁיָּשְׁבוּ בְּשֻׁלְחָן אֶחָד, אוֹ בְּלֹא שֻׁלְחָן בְּמַפָּה אַחַת, בִּזְמַן הַזֶּה שֶׁאֵין לָנוּ הֲסִבָּה, אוֹ שֶׁקָּבְעוּ [חָסֵר]: