אורח חיים 29

וּבוֹ סָעִיף אֶחָד: אֵין לְבָרֵךְ שׁוּם בְּרָכָה כְּשֶׁחוֹלֵץ תְּפִלִּין, אֲפִלּוּ חוֹלְצָן עֶרֶב שַׁבָּת בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת, שֶׁאָז חַיָּב הוּא לְחָלְצָן, שֶׁשַּׁבָּת וְיוֹם־טוֹב לָאו זְמַן תְּפִלִּין הוּא, וּכְשֶׁמְּנִיחָן עָלָיו לְשֵׁם מִצְוָה עוֹבֵר עַל "בַּל תּוֹסִיף" — מִכָּל מָקוֹם, כֵּיוָן שֶׁאִם מְנִיחָן עָלָיו בְּלֹא כַּוָּנָה לְשֵׁם מִצְוָה אֵין בָּזֶה אִסּוּר מִן הַתּוֹרָה, אֶלָּא מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים, מִשּׁוּם גְּזֵרָה שֶׁמָּא יֵצֵא בָּהֶן לִרְשׁוּת הָרַבִּים, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן לא, לְפִיכָךְ לֹא שַׁיָּךְ בְּרָכָה עַל זֶה, כֵּיוָן שֶׁבַּחֲלִיצַת הַתְּפִלִּין מִצַּד עַצְמָהּ אֵין בָּהּ מִצְוָה, וְאֵין חוֹלְצָן אֶלָּא מִשּׁוּם גְּזֵרָה. וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר כְּשֶׁחוֹלְצָן בְּחֹל סָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה שֶׁאֵין לוֹ לְבָרֵךְ עַל זֶה, שֶׁהֲרֵי לַיְלָה זְמַן תְּפִלִּין הוּא, וְאֵין צָרִיךְ לְחָלְצָן, אֶלָּא שֶׁאֵין מוֹרִים כֵּן, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִימָן ל: