אורח חיים 332

שֶׁלֹּא לְיַלֵּד הַבְּהֵמָה בְּשַׁבָּת וּבוֹ ג' סְעִיפִים: אֵין מְיַלְּדִין אֶת הַבְּהֵמָה, וְלֹא אֲפִלּוּ מְסַעֲדִין, דְּהַיְנוּ לֶאֱחוֹז בַּוָּלָד שֶׁלֹּא יִפּוֹל לָאָרֶץ. וְכֵן שְׁאָר צָרְכֵי הַוָּלָד שֶׁהִתִּירוּ לִטְרוֹחַ בָּהֶם בְּיוֹם טוֹב כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן תקכ"ג — אָסוּר לִטְרוֹחַ בָּהֶם בְּשַׁבָּת:

אֵין מְפַרְכְּסִין לִבְהֵמָה גִּלְדֵי מַכָּה, וְלֹא סָכִין מַכָּתָהּ בְּשֶׁמֶן, שֶׁאָסוּר לִטְרוֹחַ בִּשְׁבִיל בְּהֵמָה. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בִּגְמַר מַכָּה, שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה לָהּ אֶלָּא לְתַעֲנוּג בְּעָלְמָא, אֲבָל כְּשֶׁלֹּא נִתְרַפְּאָה הַמַּכָּה שֶׁיֵּשׁ לָהּ צַעַר מִמֶּנָּה — מֻתָּר לִטְרוֹחַ בִּשְׁבִילָהּ:

אִם אָכְלָה כַּרְשִׁינִין הַרְבֵּה וּמִצְטַעֶרֶת — יָכוֹל לַהֲרִיצָהּ בְּחָצֵר כְּדֵי שֶׁתִּתְיַגֵּעַ וְתִתְרַפֶּה, וְאַף עַל פִּי שֶׁזֶּהוּ רְפוּאָה לָהּ, וְעַל כָּל רְפוּאָה גָּזְרוּ מִשּׁוּם שְׁחִיקַת סַמָּנִים, מִכָּל מָקוֹם בִּרְפוּאַת בְּהֵמָה לֹא גָזְרוּ, מִפְּנֵי שֶׁאֵין אָדָם בָּהוּל כָּל כָּךְ עַל רְפוּאַת בְּהֶמְתּוֹ שֶׁיָּבֹא לִשְׁחוֹק סַמָּנִים. וְכֵן אִם אָחֲזָה דָּם — יָכוֹל לְהַעֲמִידָהּ בְּמַיִם כְּדֵי שֶׁתִּצְטַנֵּן. וְאִם הוּא סָפֵק שֶׁאִם לֹא יַקִּיזוּ לָהּ דָּם תָּמוּת — מֻתָּר לוֹמַר לְנָכְרִי לְהַקִּיז לָהּ, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁאָדָם בָּהוּל עַל מִיתַת בְּהֶמְתּוֹ אִם לֹא נַתִּיר לוֹ עַל יְדֵי נָכְרִי — יָבֹא לְהַקִּיז בְּעַצְמוֹ: