אורח חיים 508

דְּבָרִים הָאֲסוּרִים בְּיוֹם טוֹב לַהֲכָנַת צָלִי וּבוֹ ג' סְעִיפִים: אֵין מְלַבְּנִים אֶת הָרְעָפִים בְּיוֹם טוֹב כְּדֵי לֶאֱפוֹת אוֹ לִצְלוֹת עֲלֵיהֶם, אֲפִלּוּ אִם אִי אֶפְשָׁר לוֹ לֶאֱפוֹת וְלִצְלוֹת בְּעִנְיָן אַחֵר, מִפְּנֵי שֶׁעַל יְדֵי הַלִּבּוּן הֵן מִתְחַסְּמִין (פֵּרוּשׁ מִתְקַשִּׁין וּמִתְחַזְּקִין), וַאֲפִלּוּ הֵן יְשָׁנִים, מִכָּל מָקוֹם כָּל שָׁעָה שֶׁהֵן מִתְלַבְּנִים הֵן מִתְחַזְּקִין יוֹתֵר, וַהֲרֵי זֶה מְתַקֵּן כְּלִי בְּיוֹם טוֹב (עַיֵּן סִמָּן תצ"ה).

הַצּוֹלֶה דָגִים עַל גַּבֵּי הָאַסְכָּלָה — הֲרֵי זֶה לֹא יַחְתּוֹךְ חֲתִיכַת נְיָר כְּדֵי לִשְׁרוֹתָהּ בְּמַיִם וְלִתְּנָהּ תַּחַת הַדָּג עַל גַּבֵּי הָאַסְכָּלָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשָּׂרֵף הַדָּג, וְכֵן לֹא יִשְׁבּוֹר חֲתִיכַת חֶרֶס כְּדֵי לִתְּנָהּ תַּחַת הַדָּג, וְכֵן לֹא יִפְצַע אֶת הַקָּנֶה לִתֵּן קְרוּם שֶׁלּוֹ תַּחַת הַדָּג, וְכֵן אֵין פּוֹצְעִין אֶת הַקָּנֶה לַעֲשׂוֹתוֹ כְּמִין שַׁפּוּד לִצְלוֹת בּוֹ, לְפִי שֶׁכָּל שֶׁהוּא עוֹשֶׂה וּמְתַקֵּן דָּבָר הָרָאוּי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ — הֲרֵי זֶה כִּמְתַקֵּן כְּלִי בְּיוֹם טוֹב.

מֻתָּר לִפְצוֹעַ אֶת הָאֱגוֹז בְּמַטְלִית וְאֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא תִּקָּרַע, שֶׁאַף אִם תִּקָּרַע הֲרֵי זֶה מְקַלְקֵל וּפָטוּר מִן הַתּוֹרָה, אֶלָּא אִם כֵּן קוֹרֵעַ עַל מְנָת לִתְפּוֹר.