אורח חיים 522

קְצָת דְּבָרִים הָאֲסוּרִים לְטַלְטֵל בְּיוֹם טוֹב וּבוֹ ד' סְעִיפִים: הַסּוּמָא וְהַזָּקֵן אֵין יוֹצְאִים בְּמַקֵּל לֹא לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְלֹא לְכַרְמְלִית, מִפְּנֵי שֶׁהוּא דֶּרֶךְ חֹל וְזִלְזוּל לְיוֹם טוֹב, כֵּיוָן שֶׁאֶפְשָׁר לוֹ לְהַלֵּךְ בְּלֹא מַקֵּל זֶה וְאֵינוֹ נוֹטְלוֹ אֶלָּא לְתַקֵּן וּלְיַשֵּׁר פְּסִיעוֹתָיו. וְכֵן אֵין הָרוֹעֶה יוֹצֵא בְּתַרְמִילוֹ לֹא לִרְשׁוּת הָרַבִּים וְלֹא לְכַרְמְלִית, מִפְּנֵי שֶׁהוּא דֶּרֶךְ חֹל וְזִלְזוּל לְיוֹם טוֹב.

הַקִּטֵּעַ וּמִי שֶׁנִּכַּוְּצוּ גִּידֵי שׁוֹקָיו וְהַחוֹלֶה — דִּינָם בְּיוֹם טוֹב כְּמוֹ בְּשַׁבָּת, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן ש"א.

מֻתָּר לְהוֹצִיא אָדָם לִרְשׁוּת הָרַבִּים אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יָכוֹל לֵילֵךְ בְּעַצְמוֹ וְאֵינוֹ נוֹשְׂאוֹ אֶלָּא כְּדֵי שֶׁלֹּא יִדְחָקוּהוּ בְּנֵי הַשּׁוּק, אוֹ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִטַּנְּפוּ בְּגָדָיו, אוֹ בְּמָקוֹם שֶׁהוּא מַבְעִית לֵילֵךְ בְּעַצְמוֹ שֶׁלֹּא יִפּוֹל, כֵּיוָן שֶׁיֵּשׁ צֹרֶךְ קְצָת בְּהוֹצָאָה זוֹ — מֻתָּר לְהוֹצִיאוֹ בְּיוֹם טוֹב, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּסִמָּן תקי"ח. אֲבָל אָסוּר לְהוֹצִיאוֹ עַל הַכִּסֵּא, דְּהַיְנוּ שֶׁהוּא יוֹשֵׁב בְּקַתֶּדְרָא וּבְנֵי אָדָם טוֹעֲנִין אוֹתָהּ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא דֶּרֶךְ חֹל וְזִלְזוּל לְיוֹם טוֹב. וְאִם הוּא אָדָם שֶׁרַבִּים צְרִיכִים אֵלָיו בְּיוֹם טוֹב לִשְׁמוֹעַ חָכְמָתוֹ, אוֹ שֶׁהוּא הוֹלֵךְ לְפַקֵּחַ עַל עִסְקֵי רַבִּים — מֻתָּר לְהוֹצִיאוֹ בַּכִּסֵּא אֲפִלּוּ עַל הַכָּתֵף (פֵּרוּשׁ שֶׁבְּנֵי אָדָם נוֹשְׂאִין הַכִּסֵּא עַל כְּתֵפָם דֶּרֶךְ פַּרְהֶסְיָא) וּבְתוֹךְ אַפִּרְיוֹן.

אֵין מַנְהִיגִין אֶת הַבְּהֵמָה בְּמַקֵּל אֲפִלּוּ בְּתוֹךְ מָבוֹי הַמְעֹרָב אִם רַבִּים מְצוּיִים שָׁם, וַאֲפִלּוּ הִזְמִין הַמַּקֵּל מֵעֶרֶב יוֹם טוֹב וְיִחֲדוֹ לְכָךְ שֶׁאֵין כַּאן אִסּוּר לֹא מִשּׁוּם הוֹצָאָה וְלֹא מִשּׁוּם טִלְטוּל עֵצִים (עַיֵּן סִמָּן תק"ב), מִכָּל מָקוֹם אָסוּר מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, שֶׁנִּרְאֶה כְּמוֹלִיכָהּ לְמָקוֹם רָחוֹק לְמָכְרָהּ שָׁם שֶׁהוּא צָרִיךְ לְהַנְהִיגָהּ הַרְבֵּה, וּלְכָךְ הוּא מַנְהִיגָהּ בְּמַקֵּל.